ויש כאן זו. כלומר דיש כאן זו דבחלקינן בין זמנה ובין עבר זמנה ששנינו במחוייבי טבילות דנדה אינה טובלת אלא בלילה ואם עבר זמן טבילתה טובלת ביום והרי זו דלא כמו שאמרו גבי מילה דאע''פ שעבר זמנה דינה כבזמנה:

לצוראי. לאנשי צור:

תמן. בבבל אמרין דאפי' עבר זמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני חמותה ומפני כלתה שלא ילמדו זו מזו ויבאו לעשות כך אף בזמנה:

טובלת כדרכה ביום. וקאמר הש''ס דלזה נאמר שמעוברת זמן מקודם היתה ואפשר שטבילה זו לא מפני נדתה היתה אלא משום חומר טהרות:

טהורה לביתה. דלבעלה לא בעי כונה:

וכבס שנית וטהור. גבי מצורע כתיב ושנית מיותר הוא אלא דבא להקיש לטבילה ראשונה מה הראשונה לדעת כדיליף מדכתיב וצוה הכהן וכבסו שהוא לדעת אף השני' לדעת אלמא שכל כבוס וטביל' בעינן שתהא לדעת:

וכן חמיין. אדלעיל קאי למ''ד דאם עבר זמנה טובלת אף ביום וכן רואין אנחנו דיש מרבנן שנוהגין כן ומקדימין טבילתה לאחר שעבר זמנה ומניחין לנשיה' להיות טובלין ביום בשביל שתקדים להתעבר דלפעמים מתעכב בטבילתה אם תמתין עד הלילה בשביל איזה אונס דשכיח בלילה ורב נחמן קאמר מצוה להקדים כל מה שתוכל כדי לזרז במצות:

בת ישראל וכו'. תוספתא היא בפ''י דתרומות ומייתי לה לעיל בסוף פ' בתרא דתרומות וכל הסוגיא כולה דלקמן גרסי' שם והאי דקאמר משלחת זאבים היתה וכו' בפ''ד דשביעית היא שייכא ושם היא שנויה ואיידי דאיירי בשמן שריפה מייתי לה בתרומות ולכל מה דאיתמר בה וכן כאן וכדרך הש''ס הזה. דבפרק ד' דשביעית בהלכה ב' תני לה על הא דקאמר התם טייב בשביעית בזמן הזה מהו אם אסור לזורעה דגזרו חכמים שלא לזרעה ובעי לה בזמן הזה אם ביטלו הגזירה או לא וקאמר דסבר ר' ירמיה מימר שרי ומותיב ר' חזקיה לר' ירמיה וכי איזה ב''ד עמד וביטל להגזירה שגזרו והיכן מצינו שביטלוה וקאמר התם חייליה דר' חזקיה מן הדא בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת ר' הונא בשם ר' ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב''ד וביטל כלומר מה שהתירו להיות טובלת בשמן שריפה והולכת ואע''פ שהיא נגד הדין שהרי אין להדליק בשמן שריפה אלא בבית כהן מפני הסכנה הוא שהתירו לפי שבאותה שעה שעת משלחת זאבים היתה ושלא תכשל בהם באישון לילה התירו שתוכל לטבול את הפתילה בשמן שריפה כדי להדליק ולהאיר לה בהליכתה ולא עמד ב''ד וביטל וכלומר מאחר שהתירו נשארה תקנת התרה זו כמו שהוא ולא ביטלוה אח''כ ולאסור. והשתא כמה דתימר תמן לא עמד ב''ד וביטל ואע''ג דלקולא היא והכא נמי גבי טייב בשביעית לא עמד ב''ד וביטל להגזירה ראשונה וכ''ש הוא הכא דלחומרא היא. עד כאן מה דשייך לשביעית ואגב מייתי לה נמי הכא:

בקרו של כהן. הבקר שלו שהיה עומד בדיר ישראל ומאכילו אצלו וכן כליו וכו' ואינו חושש. אע''פ שגם הישראל נהנה מנר שמן שריפה מ''מ הואיל ולטובתו של כהן הוא מותר אפי' בביתו של ישראל:

ישראל וכהן וכו'. בתוספתא שם:

ומיעבד עבידתיה. לעשות איזו מלאכה גבי ר''ח ציפוראה שהיה כהן:

מי אזיל מיזל ליה. כשהיה ר' חנניה בר עכברי רוצה לילך משם מילא לו הנר משמן שריפה של ר' חייא להאיר לו בדרך. ופריך הש''ס ולא כן סברינן מימר כדתני בהאי תוספתא דדוקא לעשות צרכיו של כהן מותר הישראל להדליק בשמן שריפה:

אמרין דאי לא הוה עביד כן לא הוה אתי לזימנא אחרינא וה''ז צרכיו של כהן:

סברין מימר. לבתר הכי היו סבורין לומר דכד מטא ר' חנניה לביתו יכבה את הנר הזה והוא לא עשה כן שאפי' כשבאו לביתו היה משתמש בו וקאמר ר' חנינה דטעמיה דעל ידי כן הוה טהר וע''י כן הוה קרץ כלומר שע''י הנר הזה יכול להשכיב עצמו ולנוח ולישן וע''י כך יכול הוא להשכיב בבקר בבקר ולילך לר' חייא לעשות מלאכתו ונמצא שהכל היא בשביל צרכו של כהן:

בגין דאנא צבע פתילתא מן חולא. בשביל שאני טובל פתילה אחת משמן חולין אם מותר אני להשתמש בשאר פתילות שאצל זה והן נטבלות בשמן שריפה והשיב לו בטול היא זה של חולין על גב פתילות של שמן שריפה הואיל ורב הן ואסור וכן הורה ר''י בן פזי לאילין דבר נחמיה כן:

ר' אמי נסב פתילא. לא החמיר על עצמו ונטל פתילה של שמן שריפה שנתן לו הכהן להאיר לו ור' לייא הוא ר' הילא דהתם לא היה רוצה ליטול ושואל הש''ס אם לא מודה ר' הילא לר' אמי ופליג עלי' וקאמר דלא פליג עליה אלא שהיה חושש משום גזל וכדמסיק:

וכולא מן הדין וכו'. כלומר וכל עיקר טעמי' של ר' הילא בשביל השמש הזה שלו שלא היה נוהג כבוד בשמן של תרומה ובזבזא בהקדישא שהוא מבזה בקדושתה לפיכך לא היה רוצה ליטול הפתילה ולהביאה לביתו שלא יהיה משרת. שלו זורקה למקום בזיון:

מהו להוסיף. שמן חולין על שמן שריפה ולהדליק בשביל ישראל:

לא תני ר' הושעיה. בברייתא דלעיל כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון וכו' אלא אין מחייבין אותו למצותו כלומר למצות אותו ולכבותו כדמייתי לה לעיל אבל לא התיר להוסיף שמן חולין עליו ולהניחו להיות דולק והולך ביותר:

ובתוכו שמן שריפה. ואין מדליקין בה להאי מ''ד דלעיל במתני' בכל ע''ש מיירי ה''ז מוספת לתוכו שמן חולין כל שהן ומדלקת והכי תנינן לה בתוספתא דתרומות שם:

ומה הוה טיביה. של יונתן בן עכמאי הזה דאת אומרת הלכה משמיה וא''ל אדם גדול היה ובקי במשנתינו ופירשי' וכו' פירסמו וסיפר בשבחו לפני רבי ומינה אותו רבי לחכם:

חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא. ומערבו ומדליק בו:

יוסי בעי מה אנן קיימין. להא דרב ברונא אם בחלב מחוי אפילו לא נתן לתוכו שמן יהא מדליק בו דהא לדידיה ע''כ דמפרשת לה להא דתנינן ולא בחלב היינו בחלב שאינו מהותך ומחוי אלא שנתן חתיכה של חלב לתוך הנר במקום שמן כדמפרשין לזפת וטעה במתני' דהא ודאי לא פליג את''ק וחכמים דמתני' ואם במחוי הוא קאמר למה לי שנתן לתוכו שמן:

ותני שמואל וכו'. כלומר וכ''ת דמיירי שנקרש אחר שהתיך אותו הא נמי ליתא דתני שמואל כל שמתיכין אותו ואינו קרוש כלומר שאינו קרוש מהר כדרך השעוה אלא לאחר שעה כדרך החלב דין מחוי הוא לו ואמאי לא ידליק בו ואם בשאינו מחוי שלא היתך אותו בתחלה א''כ מאי מהני שנתן לתוכו שמן הא במתני' סתמא תנינן ולא בחלב ומסתמא השמן כל שהוא בטל הוא בחלב שלא התיכו:

אתא רב חנניה. ופירשה להא דרב ברונא דה''ק בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בהן והיינו בשנתן לתוכו שמן כל שהוא וכשהוא מהותך ולא לאחר שנקרש ופליג אהא דשמואל:

עני מיתי קומי רב. נתאחר לבוא לפני רב וע''ש היה:

הך הויתה. היכן היית ואמר ליה חזרתי לבקש אחר שמן זית להדליק בו וא''ל ולא הוה לך קרבי דגים שזה מצוי הוא. ורב לטעמיה דכשהן מהותכין מותר להדליק בתערובות שמן כל שהוא ואף שאינו שמן זית:

מה דמר מדליקין בההן איכומא. בנפט שחור שאין בו סכנה ומאן דאמר אין מדליקין בנפט לבן דהוא סכנה מפני שהיא עף ושורף להמדליק בו: